הליך בוררות יכול להיפתח בארבע דרכים.

הדרך הראשונה, היא פניה לבורר מוסכם על פי הסכם הבוררות בין הצדדים, והתחלת ניהול הבוררות באופן עצמאי על ידי הצדדים ללא כל מעורבות חיצונית, זאת בכפוף לכך שהבורר מקבל על עצמו את ניהול הבוררות.

הדרך השנייה, היא פניה לבית המשפט, מקום בו אחד הצדדים הגיש תובענה לבית המשפט למרות קיומו של הסכם בוררות בתוקף בין הצדדים. במצב כזה, פונה הצד המעוניין לבית המשפט לאכוף את הסכם הבוררות, ומבקש כי בית המשפט יעכב את ההליכים בתובענה לצורך קיום הבוררות המבוקשת. בהתקיים הסכם בוררות בתוקף, לרוב יאות בית המשפט לקבל את הבקשה לעיכוב ההליכים, ויפנה את הצדדים להליך הבוררות. בקשה לעיכוב הליכים צריכה לעלות באופן מיידי כטענה ראשונה, ועל הצד הטוען אותה להראות כי הוא אכן מתכוון לקיים הליך בוררות ואין בבקשתו משום רצון לעכב את ההליך.

הדרך השלישית, היא הפניית הצדדים אל בוררות משפטית מכוח סמכותו לפי סעיף 79ב לחוק בתי המשפט. כך, מקום בו אין הסכם בוררות בין הצדדים, יכול השופט בהליך להציע לצדדים לפנות לבוררות, אך העניין תלוי לחלוטין בהסכמת הצדדים.

הדרך הרביעית, ודומה מאוד לדרך הראשונה בשינוי קל, היא פניה למוסד לבוררות ובקשה להתדיין בפניו. ההבדל העיקרי בין המסלולים הללו הוא שכאשר הצדדים פונים למוסד לבוררות הם מאבדים את החרות שהייתה נתונה להם לקבוע את סדרי הדין, דרכי הבאת הראיות וכד', ומקבלים על עצמם את דרכי ההתדיינות הנהוגים במוסד לבוררות.

מן הראוי לציין את אחת התכונות הבולטות של הליך בוררות, שהופכת את ההליך למושך לגופים ואנשים רבים, מכל שכבות החברה והתעשייה, היא החשאיות המאפיינת את הליך הבוררות. בניגוד להליכים המתנהלים בבתי המשפט, בהם ברירת המחדל היא פומביות – הן פומביות דיון והן פומביות פסק הדין, בהליך הבוררות ברירת המחדל היא חשאיות. ללא הסכמת הצדדים לא יהיה פרסום הנוגע לדיונים עצמם ולא של פסק הבורר.